חיי היהודים באומר ובציור, judisches leben in wort und bild, ליאופולד סאקר מסוך, sacher-masoch, מנהיים 1892, גרמנית ...

חיי היהודים באומר ובציור, judisches leben in wort und bild, ליאופולד סאקר מסוך, sacher-masoch, מנהיים 1892, גרמנית עם הקדמות ואיורים של גדולי המאיירים במאה ה19
הרקע לספר
הספר המופלא ביותר, החי ביותר, שנכתב על החיים היהודיים התוססים, בעירות בארצות השונות.
תחילתו של הספר בתפיסה של המחבר והמוציאים לאור שהאמינו אז שכפי שלהם יש דעה מצוינת על העם היהודי כך זו גם הופכת לנחת הכלל והאנטישמיות הולכת סופית להעלם:
על היהודים נכתב הרבה, אבל זה היה רק חצי מאה מאז שהתחילו להיראות בלי דעות קדומות... עד אז, גורלם הגדול והמשתנה בימי קדם והקדושה הארוכה שלהם אחרי פיזורם ובמהלכו, זכו לכבוד רק על ידי חוקרים והיסטוריונים בעבודות חד-פעמיות... שהיו לעתים קרובות יותר עוינות מאשר אוהדות את הגזע היהודי.
בהשפעת הרעיונות הליברליים וההומניטריים השולטים כיום על העולם, הדעות הקדומות הברבריות, שהיהודים ייחשבו תמיד כנצלנים, ייעלמו עד מהרה. בכל מקום דעות קדומות אלה מפנות את מקומן לחידוש החירות והציוויליזציה... היהודים ייהנו מהחופש בכל מקום, ובמיוחד במדינות המערב, ייהנו בשלום מכל זכויות היתר של האדם החופשי... הם קשורים בכנות לארץ שבה נולדו [גרמניה וכדומה], אך למבלי לוותר על הרגשות המסורתיים שלהם, מבלי לבטל את רגשות האחווה עם האחים הפזורים בכל רחבי הארץ. הם אוהבים את מולדתם [גרמניה וכו'] ומשרתים אותה בנאמנות....
המחבר האמין שלספר המופלא הזה יהיה חלק בכך.

על המחבר
סאקר מסוך היה אישיות צבעונית, בעלת הקפת עולם אוטופית הומאנית סוציאליסטית. הוא אהב אנשים ותרבויות וידע להעריכן. יחסו לעם התנ"ך היה יחס של כבוד והערצה. בשנותיו המאוחרות פעל נגד האנטישמיות באמצעות אגודה לחינוך מבוגרים שנוסדה בשנת 1893.

על הספר
סאקר-מסוך, הסופר הידוע יצר סדרה מגוונת של סיפורים קצרים בפרוזה, בעוצמה פואטית וכוח, מלאים ניגודים בולטים, תוססים, לפעמים מצחיקם - קומיים, ולעתים רציניים, קודרים אבל תמיד דמויות אמתיות ומציאותיות.
ידידי הספרות יודעים עד כמה סאקר-מסוח יודע איך "לתת תנועה וצבע ליצירותיו", בתחילה הקורא מתפתה להאמין שהכל בנוי על נקודה כקטנה כפתחו של מחט, ואז פתאום נפתח לסצנה רחבה, אשר מגדלת אנשים ומצבים בצורה מפתיעה. הקורא חש את תכונותיו המבריקות של המחבר, את חוש ההומור שלו, את שירתו החריפה, את הפילוסופיה העליזה, הנדיבה שלו, אם כי צבוע ברמז קל של פסימיות, את סגנונו העז, הצנוע, מלא החיים, סגנון אישי מאוד המעורר אינספור מחשבות ותמונות במוחו של הקורא.

על המהדורה המפוארת שלפנינו, מנהיים 1892
המוציאים לאור מציינים בהקדמתם את הערך הכפול של הסיפורים הללו: הספרותי והמוסרי. שניהם יחד צבועים בתיאורים חיים ונפלאים.
משום החיים והצבע שבסיפורים הללו ראו לנכון המוציאים לאור להוסיף איורים לסיפורים, וכמו בצד הספרותי כך גם בצד האומנותי הם לקחו את הטוב ביותר. הציורים של גדולי הציירים במאה ה19 של העיירה היהודית, המשפחה היהודית והמנהגים היהודיים. ביניהם עבודותיו היפיפיות של אלפונסו לוי וכן של היינריך לוי, ווגל, וורמס ועוד.
כל זה נדפס בפורמט אלבומי מהודר, בנייר עבה ובכריכה מפוארת
מצב: טוב, אך הכריכה קצת מתפרקת, מעט מאוד עש במקום החיבור של הדפים, לא מורגש. באופן כללי מצב טוב – טוב מאוד.

*********.
קטע קצר מהסיפור על החכם העני הנכסף לעלות לירושלים [בתרגום מלולי]
כשהשמש חדרה חרש מבעד לווילון הירוק, והזהבה את הקיר העלוב, כאילו יד בלתי נראית עם מכתבים בוערים כתבה אל הקיר הזה, דברי המשורר היהודי הגדול שהוליד פעם את ספרד, את הפסוק יהודא בן הלוי: מעולם לא שכחתי את שלך, ירושלים!
וכשהירח מילא את החדר הקטן באור הקלוש שלו, נדמה היה כי אצבע כסופה מעלה את אותן מילים על הקורה העשנה, וכשהוא ישב בבית-הקברות באור הדמדומים של הערב וחלם, היו קולות-רפאים לוחשים בצמרות הברושים: "מעולם לא שכחתי את שלך, ירושלים!"
אכזריות ביתית בוערת השתלטה עליו, געגועים הביתה לארץ אבותיו, שאותם לא ראה מעולם, שאותם הכיר רק מתיאורי הספר הקדוש. ההתגעשות הזאת היתה סוף-סוף חזקה יותר משהיה, מולדתו, כמשפחתו, ואף כבשה את חולשתו ואת עוניו.
הוא חי על אהבת אחותו, שנתנה לו חדר קטן ואוכל, לא היה לו מי נתן לו את האמצעים לעשות את המסע הגדול הזה, אבל הוא החליט בכל זאת באותו לילה להיפרד, וכמו היום הצעיר הוא פשט את כובעו המוזהב על פני שטח רחב, חבש את כובעו, תפס את מקלו ויצא בלי לצאת, אל החוץ, אל העולם הרחב, העוין, אל הארץ המובטחת, לירושלים!