אמנון ברקוביץ
״נערה בשדה״

״נערה בשדה״
נערה בשדה, אקריליק על נייר, 75X100 ס”מ, חתום מאחור. את אמנון ברקוביץ’, שנפטר ממחלה קשה בגיל צעיר, פגשתי בשנות ה- 80 בדירה שחלק עם הצייר, ראובן קופרמן, ברחוב גאולה בתל אביב. הבחור, לבבי ומאיר פנים – צייר, משורר, מלחין וזמר – הראה לי ציורים רבים באקריליק, שהותירו עלי רושם רב, עד כי רכשתי אחד מהם: נוף ביזארי ומלנכולי של סוסים באחו לעת-ערביים ולרקע המילים – ”הו, הו, המוות בא...”. לימים, סיפרה לי אחותו, הזמרת מיכל טל, שחזר בתשובה, ומאוחר יותר, לקה במחלה והלך לעולמו. מאד צר היה לי על כישרון גדול שלא הספיק להטביע חותמו. ודומה, אולי, שזהו הרגע להעניק ליצירתו את הכבוד הראוי לה. אמנון ברקוביץ’ בגר את ”מכון אבני” ב-1973, אך כבר מ-1971 הציג מספר תערוכות בתל אביב ובאמסטרדם (בין השאר, ב- 1982 – בגלריה ”אחד העם 90” בתל אביב, וב- 1993, במשכן לאמנות בעין-חרוד) ותמיד זכה לשבחי הביקורת: ”אחד המעניינים בדור האמנים הצעירים הצומחים בארץ””, כתבה שרה ברייטברג ב- 1975. ”פראי, תמים, עוברי, לא-מושחת”, תמצתה רותי דירקטור את ציורי ברקוביץ’ ב- 1993. הצייר חי ויצר לאורך 15 שנים באמסטרדם, ולאחר מכן, שימש כמורה לרישום בבית-הספר לאמנות, ”קלישר”, שבתל אביב. ציורי אמנון ברקוביץ’ מצוינים בפיגורטיביות אקספרסיוניסטית, רוויה בליריות נוגה. רוח של מוזרות כמעט סוריאלית וספוגת סוד ופנטזיה נחה על ציורים אלה, עתירי הבדידות הקיומית. נופיו האניגמאטיים מוארים בתאורה אפלולית ומגלים לעינינו נופים, ספק מוכרים ספק חלומיים, דוגמת שדה ירוק ובו עורב גדול שנחת לו לא הרחק מכביסה התלויה ליבוש בלב הנוף. או עלם מסתורי המנגן בגיטרה לעת ערב בגיטרה בסמוך לביתן אפור, עת מעליו חולף מטוס שחור וענק. או מבט ציפור על נוף דיונות לעת ליל, שבטבורן משאית קטנה עורמת חול. או כלב מילל בלילה ליד אנדרטה לאומית לבנה וצמד עצים. או נוקטורנו של סוס בודד בין עצי ברוש. או סוס בודד במרחבי אחו אינסופיים... וכו’. ציוריו של אמנון ברקוביץ’ ספוגים במאגיה. אלה הם ציורים פרימיטיביסטיים הנמנעים מתחכומים אינטלקטואליים: הם ישרים, אישיים, ברים. לא אחת, דמות בודדה מיוצגת לרקע שדות מוריקים, אולי זיכרון שדות קיבוץ עינת, קיבוצו של האמן. ותמיד- עצב גדול נח על המראות, עצב מחלחל וכובש. גדעון עפרת