תגלית היסטורית: הטופס המקורי של נוסח החרם שהטילו רבני ירושלים נגד בית החולים המיסיונרי בירושלים - עם הפרוטוקול המלא ...

תגלית היסטורית: הטופס המקורי של נוסח החרם שהטילו רבני ירושלים נגד בית החולים המיסיונרי בירושלים - עם הפרוטוקול המלא של אסיפת רבני ירושלים לקראת הכרזת החרם - תר"ה [1845]
דף גדול ובו נוסח החרם שהטילו רבני ירושלים האשכנזים והספרדים יחדיו נגד יהודים המשתפים פעולה עם המיסיון האנגלי בירושלים. תר"ה 1845.
למיטב ידיעתנו, זהו המסמך המקורי שבו כתבו רבני ירושלים את נוסח החרם! כן נרשם בדף פרוטוקול מפורט של אסיפת הרבנים האשכנזים בירושלים, מבתי הדין הפרושים והחסידים, אשר התקיימה ערב הכרזת החרם, ובה נקבעו כל פרטי החרם. הפרוטוקול הזה לא היה ידוע כלל עד היום, והוא כולל פרטים רבים שנחשפים לראשונה!
פריט היסטורי מדהים, הנוגע בפרשייה היסטורית בעלת השפעה עצומה על תולדות היישוב היהודי בירושלים, ובעלת משמעות רוחנית רבה. חרם חמור זה, שהוכרז בתקופה היסטורית קשה ביותר, היה למעשה החרם הראשון שהטילו רבני האשכנזים והספרדים יחד, מאז החלה שיבת ציון והתחדשות היישוב היהודי בירושלים.

הדף כתוב בכתב ידו של אחד מרבני העדה (איננו יודעים את זהותו), והיה שמור בקפידה עד היום בארכיון חשוב ועתיק יומין, לצד מסמכים נוספים הנוגעים לפרשייה היסטורית זו.

דף גדול (18X20 ס"מ) מקופל, ובו 3 עמ' כתובים.
הדף פותח במילים: "היות הרבנים הגדולים הממונים ומנהלים ובד"צ...". שני עמודים כוללים את פרוטוקול אסיפת רבני ירושלים, שבו מפורטים ארבעת סעיפי החרם. בעמוד השלישי נוסח החרם, בעברית, שהוקרא בבתי הכנסיות, הפותח: "כל ישראל ישמעו ויראו" (תיאור מפורט של העמודים ראו להלן).

רקע היסטורי
במשך שנים רבות הייתה מקובלת בספרות המחקר הדעה כי בית החולים על שם רוטשילד, שהוקם בשנת תרי"ד (1854), היה בית החולים הראשון בירושלים. ברם, בשנים האחרונות התגלה, בעקבות מסמכים שנחשפו, שהיה בית חולים שקדם לו, שהקמתו החלה בסוף שנת תר"ד (1844) ביוזמת העדה הספרדית, בשיתופה של העדה החסידית ובסיועו העקיף של השר משה מונטיפיורי. בית החולים היהודי, הראשון מסוגו בירושלים, הוקם כהקדמת רפואה למכה שעמדה לנחות על היישוב היהודי - הקמת בית חולים מיסיונרי בתוככי עיה"ק ירושלים.
פעילותם של המיסיונרים בעיר יצרה תחושה של סכנה ממשית ליהודי ירושלים. הצלחת המיסיונרים להעביר על דתם חמישה יהודים נכבדים בירושלים (באייר תר"ג 1843) דרבנה וזירזה יותר מכול את ההנהגה היהודית להקים את בית החולים היהודי הראשון בעיר. לא הצורך הממשי במוסד רפואי היה הגורם להקמת בית החולים, שהרי עד אז הסתדרו היהודים בלעדיו במסגרות של רופאי חברות "ביקור חולים"; אלא המניע היה החשש מהסכנה הקריטית שצופן בית החולים המיסיונרי.
למשלחת המיסיונרית היה ברור שכדי שבית החולים יוכל לשרת את החולים היהודים, עליהם לדאוג לקיום הלכות כשרות ושבת. רק באופן כזה יבואו היהודים בשעריהם. הם הצליחו לגייס צוות עובדים ("משרתים") יהודיים, ובכללם שוחט נכבד. צוות יהודי בבית חולים מיסיונרי הציב אתגר קשה ביותר, ראשון מסוגו מאז התחדשות היישוב בארץ, בפני ההנהגה היהודית בירושלים: למרות העמדה הברורה של העדה, נמצאו כאלה שנכנסו בשערי בית החולים. כשנפטרו שני חולים יהודים בין כתליו, סירבו הרבנים להביא את הגופות לקבר ישראל (!) "כדי שכל העם ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד ללכת שם". בשבת הסמוכה לאירוע, פרשת בשלח, י"ז בשבט תר"ה (25 בינואר 1845), הוכרז בכל בתי הכנסת בירושלים חרם חמור נגד העובדים היהודים המועסקים בבית החולים המיסיונרי ונגד הבאים בשעריו.
הכרזת החרם הגיעה בעקבות זירוזו של רבי צבי הירש לעהרן, מנהל פקוא"מ, אל הרב גאגין, רבה של ירושלים (בתאריך ט"ז בחשוון תר"ה 1845). הרב לעהרן הביע את תדהמתו וחששו מיסוד בית החולים המיסיונרי, ודחק להכריז חרם חמור על האיש היהודי מארצות המערב שנכנס לדור במוסד עם משפחתו כדי להכין אוכל כשר ליהודים החולים. הרב לעהרן קורא לרבני ירושלים לאיים על היהודי הנ"ל בחרם כדי שיעזוב את בית החולים, וכן להטיל חרם חמור לבל ייכנסו חולים להתרפא שם (מכתבו של הרב לעהרן שמור בספרייה הלאומית).
זהו אחד מהחרמות הראשונים שהוטלו בירושלים, ולמעשה בארץ ישראל כולה, מאז התחדשות היישוב בארץ בדורות האחרונים. אין צורך להכביר במילים על משמעותו ההיסטורית ועל חשיבותו התורנית והמחקרית! רבות ניתן ללמוד ממנו, מסגנונו ומביטוייו.

בנוסח החרם נאמר: "... ובחרם חמור כחרם יהושע בן נון וכחרם דרבינו גרשון ז"ל... בל ירים איש את רגלו ליכנס אל תוך ההוספיטאל... הן חולה לרפאותו הן בריא לשרת שמה... והנכנס לשם יהיה מובדל ומופרש מעדת ישראל לגמרי בל יומל בניו... ואחר מותו... לא יוקבר בקבורת ישראל...". חומרת האיסור הייתה ללא תקדים בירושלים של אותם ימים.
החרם הוקרא בבתי הכנסיות מתוך העתקות של הדף המקורי. בקרב ההיסטוריונים היה ידוע רק על העתקה שהעתיק ביומנו האישי אחד המיסיונרים, בחודש פברואר 1845 (סוף חודש שבט), כלומר לפחות שבוע ימים לאחר הכרזת החרם. נוסח החרם נדפס באותם ימים גם באנגלית בעיתון בלונדון. כמו כן ידוע כיום על עותק מנוסח החרם, אשר ממנו הוקרא בבית המדרש "מנחם ציון" בירושלים. אולם, מהיכרות עם מקור הדף שלפנינו, מוכח שהדף הזה הוא ככל הנראה הדף המקורי והראשון שנכתב ונוּסח בו החרם. כך גם עולה מכך שבאותו הדף נמצא גם פרוטוקול האסיפה של הרבנים להטלת החרם. מכאן גם שכתב החרם נכתב באותה האסיפה.

מיד לאחר הכרזת החרם עזבו שמונה חולים יהודים את בית החולים. סביר להניח כי כתוצאה מן החרם גדל מספר המאושפזים בבית החולים היהודי.
שני חרמות נוספים הוטלו על בית החולים המיסיונרי: בפעם השניה בכ"ב באדר תר"ה (1 במרץ 1845) ובפעם השלישית בכ"ז בסיוון תר"ה (2 ביולי 1845).

המשך פעולת החרם בדורות הבאים
הֵדָיו של החרם ההיסטורי המשיכו להישמע גם בדורות הבאים, משום שפעילות המיסיונרים נמשכה שנים רבות.
כך אנו מוצאים בשנת תרנ"ח שהחרם נתחדש על ידי רבי יהושע ליב דיסקין, רבי שמואל סלנט ורבי יעקב שאול אלישר (בחלק מהכרוזים שהופצו אז בירושלים נזכרים גם שמותיהם של רבי חיים נסים ברוך, רבי יוסף נסים בורלא ועוד חכמים ספרדיים). אף בנוסח זה נכתב שהנכנס לבית החולים לא ייקבר בקבר ישראל.
וכך נכתב בכרוז הנ"ל: "...התאספו זה ערך יותר מחמישים שנה כל גאוני קמאי וציס"ע מספרדים ואשכנזים הי"ו וגזרו בכח תוה"ק חרם חמור שלא ייכנס שום אדם מישראל להאספיטאל שלהם... ולא להתקרב להמסיתים בשום דבר... וכעת אחרי ראינו שהשעה צריכה לכך גזרנו אומר שלא יימכר להם בשר כשר... לא ייקבר בקבר ישראל בשום אופן בעולם... כפי אשר גזרו מכבר הגאונים קדמאין זה יותר מחמישים שנה ואנן שליחותייהו דידהו קא עבדינן" (מצורף צילום).
בשנות התר"פ שבו רבני ירושלים האשכנזים (ובראשם רבי יצחק ירוחם דיסקין) וחידשו את החרם "דגזור רבנן קמאי, ראשונים כמלאכים, גאוני וצדיקי הדור שלפנינו זיע"א, ספרדים ואשכנזים". בכרוז שפורסם אז בחוצות ירושלים בשם "רבותינו גאוני דורנו שליט"א והרה"ג הבד"צ הי"ו", הובא לשון "האיסור הנדפס בשנת התרנ"ח", עם השמטות מסוימות (מצורף צילום).

נוסח החרם שלפנינו
נוסח החרם פותח כך:
"כל ישראל ישמעו ויראו
לאשר נראה בעליל השערוריה בישראל בהר ציון, מעניין ההוספיטאל של כת המשומדים המכונים בשם פורטיסטאנטען, אשר כל מגמתם וחפצם בזה למען יביאו נפשות אחב"י כי על כן נתוועדו יחד ראשי וגדולי חכמי ורבני דק"ק ספרדים הי"ו ובראשם מעלת כבוד הרב המופלא וכבוד ה' מלא הוא הרב אג"ן [רבי חיים אברהם גאגין] ראשון לציון הי"ו וראשי וממוני דק"ק אשכנזים פרושים וחסידים דפה עה"ק ירושלם ת"ו והסכימו יחד להעביר קול במחנה קהילות הק' הנ"ל...".
בשני העמודים הבאים מופיע פרוטוקול אסיפת רבניה האשכנזים של ירושלים. הטקסט כתוב ביידיש מתובלת בלשון הקודש. מוסבר כאן הרקע להכרזת החרם, וכן מפורטים ארבעה סעיפים המפרטים את דיני החרם. כל התיאור הזה אינו ידוע ממקור אחר כלל! לפנינו תגלית חשובה באופן יוצא מן הכלל בנוגע לקורותיו של חרם זה, שהיה אירוע מכונן ביישוב היהודי בירושלים!

בסעיף הראשון נכתב שאסור ליהודי להתאשפז בבית החולים גם אם מדובר באשפוז קצר, ואפילו יש עמו שומר יהודי כשר שמשגיח עליו. האיסור כולל גם נשים - זקנות וצעירות.
באחד הסעיפים נכתב שיהודי שיעבור על החרם לא יקבל את ה"חלוקה", וכן יקבל קנס ומלקות, ויהיה מותר לרדוף אותו. כן נכתב שאסור לישא וליתן עם מנהלי בית החולים ואפילו לא להתווכח עמם. כן נאסר לבשל עבורם, למסור להם אוכל וכד'. בסעיף אחר מזהירים רבני ירושלים שלא לתת להם משלוח מנות בחג הפורים הקרב ובא! (כאמור, החרם הראשון הוכרז בחודש שבט).
רבני ירושלים מתייחסים גם למקרים ספציפיים של כמה יהודים שמנהלי בית החולים היו חייבים להם כסף (כנראה עבור עבודתם לטובת המוסד) - כיצד ינהגו לגבי גביית החוב, והלוא החרם כולל איסור גורף לישא וליתן עם המסיונרים.
לסיום מבהירים רבני ירושלים כי הסעיפים הנ"ל מתייחסים לגבי המשומדים ששיתפו פעולה עם המיסיונרים ופעלו בבית החולים, ואינם מתייחסים לגויים שניהלו את המוסד. לאחר אזהרה זו הם מזהירים את היהודים שלא לעבוד כ"משרתים" בבית החולים בשום אופן, וכן שלא לשמש כמתורגמנים בבית החולים.

סכנת המיסיון
אותה שנה, תר"ה, היתה שנה שחונה, ורעב קשה שרר בארץ. כספי העדה לא הספיקו אפילו כדי הספקת צורכי הקיום הבסיסיים, כל שכן להקים בית חולים יהודי. ואף על פי כן נאזרו יהודי ירושלים בגבורה עילאית, ונזהרו שלא להתקרב לבית החולים המיסיונרי שפתח בפניהם את שעריו בחיבה מדומה, וביקש לצודם לדת הנוצרית!
כאמור לעיל, מתוך האתגר הרוחני שהציב בית החולים המיסיונרי מול יושבי ירושלים, ומתוך גזירת החרם ההיסטורי שלפנינו, קם המוסד הרפואי היהודי הראשון בירושלים, שבעקבותיו ואחריו באו עשרות בתי חולים שהוקמו ברחבי הארץ כולה!
יש לציין כי בספרות ההיסטורית הענפה שנכתבה בדורות הקודמים על תולדות ראשית היישוב בירושלים, כמעט שלא נזכרה הפעילות המיסיונרית באותה תקופה. גם קיומו של החרם הזה לא היה ידוע כלל, מכיוון שכבר באותם ימים לא נזכר בדפוס, אלא בעיתון יחיד שנדפס באנגליה. רק בדורנו, בעקבות מסמכים מקוריים שנחשפו ומחקרים חשובים שנערכו, התבררה ההשפעה - וממילא גם הסכנה הקיומית - של המיסיונרים בירושלים. המסמך שלפנינו, בסגנונו הדרמטי והחריף, הנו שריד מאותה תקופה קשה שהעמידה אתגרים רוחניים וחומריים לא פשוטים בפני אבותינו מחדשי היישוב היהודי בירושלים.

תיאור מדויק וכאוב של הסכנה המיסיונרית נמצא בכרוז נדיר שהדפיס ר' ישראל ב"ק ביום כ' בשבט תר"ה (שלושה ימים לאחר הטלת החרם!) ובו סיפר כך:
"ויתחכמו [המיסיונרים] עוד לעשות תחבולה, וזה דרכם כסל להראות טלפי טעמם ונימוקם כאילו הם מבקשים טובת עם בני ישראל לעשות חסד וצדקה וכל תשוקתם וחפצם מראים תומה ותחתיה ערמה... ויאמרו הבה נבנה לנו בית החולים, וברוב עושרם והכסף יענה את הכול... בנו את בית ההוספיטאל... והביאו רופא חינם... באמרם כי לצורך רפואות חולי עמו ישראל עשו אותו ולא לעם אחר. וכל מביני מדע בין יבין את כל תוקף אהבתם זו עם ישראל מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, מה שלא כן עשו לשאר האומות ישמעאלים ונוצרים... ובמתק לשונם הסבו את לב עניי עמנו כלים ריקים אשר אין להם לחם לאכול כי ירעב נפשם ללחם ונכנסו בהוספיטאל אנשים מדלת העם... והיו משרתים ושומרי הבית...".

המסמך החשוב שלפנינו מבטא את הגבורה העילאית של יושבי ירושלים. המצב שבו היו נתונים היה פיקוח נפש, פשוטו כמשמעו. מחד, סכנת חיים של החולים הנאנקים בייסוריהם. ומאידך, סכנה קריטית לרוח ולנשמה. מתוך המסמך ניתן לחוש את אותה הגבורה שאפיינה את עלייתם והתיישבותם העיקשת בארץ ישראל על מנת ליישבה ולהפריחה לאחר אלפיים שנות גלות. האתגרים והקשיים העצומים שעמדו בפניהם על כל שעל לא ריפו את ידיהם, והודות לכך התחזק היישוב והתבסס עד שהגענו למצבנו כיום.
כמובן יש במסמך זה התוויית דרך רוחנית חשובה מאת רבותינו, ולימוד גדול לדורות הבאים, כיצד להתייחס לסכנת המיסיון.

ביבליוגרפיה:
א' מורגנשטרן, בית החולים היהודי הראשון בירושלים (מקוון), קתדרה, גיליון 33, 1984. משם העותקו דברים רבים לכאן.
ש' שוורץ, ‏מלחמת בתי החולים, (מקוון), עת-מול, גיליון 160, 2002.
חומר מצורף.
מצב: טוב. סימני קיפול.